ולדימיר צוקרמן

ולדימיר צוקרמן נולד בשנת 1947 באודסה שבברית המועצות, והיה פעיל ציוני ומסורב עלייה.
בשנת 1959 החל ולדימיר ללמוד בבית הספר הצבאי הימי הגבוה בעיר קלינינגרד. הוא קיבל הסמכה במקצוע צבאי ואזרחי, ועבד כמפקד סוללות ארטילריה.
בשנת 1974 שינה ולדימיר את דעותיו הפוליטיות, ולכן ביקש להשתחרר מהצבא. שנה לאחר מכן שוחרר. במקביל, הגיש בקשה ליציאה מגבולות ברית המועצות, אך בהיותו איש צבא – בשלטונות סירבו לקבל את המסמכים. משנת 1976, החל ולדימיר לפעול יחד עם מסורבי עלייה אחרים למען זכות העלייה של יהודים לארץ ישראל.
בשנת 1978 עלו אשתו ובנו של ולדימיר לארץ, והבטיחו להילחם למענו. ב-20 בדצמבר באותה השנה, הפגין ולדימיר למען זכות הגירה חופשית ליהודים, ונעצר למשך 15 יום. לאחר מכן ארגן פעילויות למען חופש היציאה מברית המועצות ברפובליקה המולדבית. בשנת 1979 שוב נעצר ל-15 יום נוספים.
באוקטובר 1980 ארגן ולדימיר שביתת רעב במולדביה, ובסך הכול ארגן 12 שביתות רעב בנות 5 עד 15 ימים. הוא פעל לקיומה של צעדת מחאה למשרד הפנים, שהייתה אמורה להתקיים ב-30 במאי 1981. יומיים לפני ההפגנה, הוא נלקח על ידי המשטרה אל שר הפנים, שהבטיח לו כי אם ההפגנה תבוטל יאושר לו לעלות לישראל, אך אם תתקיים – הוא ייאסר. ולדימיר ענה כי אינו מפקיר חברים בעת צרה, וההפגנה התקיימה כמתוכנן. כל המשתתפים נעצרו, ולאחר שלוש שעות כולם שוחררו, מלבד ולדימיר וחברו אוסיק לוקשין, שנאשמו בהשמצות אנטי-סובייטיות ובארגון הפגנה.
ולדימיר נאשם בריגול עבור מדינת ישראל, אך בעקבות הסערה הבינלאומית שפרצה באותה עת סביב פרשת אנטולי שרנסקי, אשר הואשם בבגידה, בסיוע לציונות ובריגול ונידון ל-13 שנות מאסר – החליטו בשלטון שלא להסתבך בפרשת ריגול נוספת, וסעיף הריגול בוטל. ולדימיר נידון לשלוש שנות מאסר ונשלח לסיביר, לאחר שעבר בין עשרות בתי כלא. התנאים הקיצוניים ביותר היו בקיזיל, בו שרר קור עז שהגיע עד למינוס 55 מעלות. הוא נשלח פעמים רבות לצינוק, ויום אחד בחודש דצמבר 1981, הוכה עד אובדן הכרה משום שביקש ללכת לשירותים. כתוצאה מכך, עד היום סובל ולדימיר מפגיעה.
ב-30 במאי 1984 שוחרר ולדימיר והמשיך במאבקו, עד ליום עלייתו לישראל בשנת 1987. כיום הוא מתגורר בחולון.