בית | Prisoners of Zion from USSR, אסיר ציון, ברה"מ , שלח את עמי

top of page

מאבק יהודי ברה"מ. שלח את עמי

סיפור התנועה הלאומית ציונית בבריה"מ

רקע כללי:

סיפורה של התנועה הלאומית הציונית בבריה"מ אשר פעלה משנות ה-20 של המאה הקודמת ועד לנפילת מסך הברזל בסוף 1991, הינו סיפור של מאבק למען זכויות אדם, למען הכרה בהשתייכות לאומית ובזכותו של אדם לחרותו לשוב לעמו ולמולדתו. מאבקם של "אסירי ציון", נשים וגברים אשר קיימו פעילות ציונית בארצות שונות ברחבי העולם, בגבורה וללא חת תוך סיכון עצמם ומשפחתם, הפך לסמל בינלאומי למאבק ללא פשרות למען חרותו של אדם באשר הוא אדם.

סיפורם של "אסירי ציון" בבריה"מ שנעצרו ועברו סבל בשל פעילותם הציונית היה לדגל לקריאה האנושית אוניברסלית למען חרות האדם וכנגד מסך הברזל והעריצות הסובייטית, ולנס למאבק הציוני להמשיך בעליית יהודי מבריה"מ לעלות לישראל.

חייהם ומעשיהם של אסירי ציון הם אבן דרך במורשת גבורה יהודית עתיקת יומין שבשמה נלחמו רבים עד טיפת דמם האחרונה כדי לשמר את הגחלת.

אנחנו משתתפים פעילים בתנועה הלאומית היהודית בברית המועצות לשעבר: אסירי ציון שבילו שנים בבתי הכלא ובמחנות למען הרצון לחיות בארץ הקודש במדינת העם היהודי, וכן סרבנים (פעילי התנועה הציונית, אשר בית הסוהר הסובייטי עבר), אנו רואים חשיבות רבה בפרויקט סיקור פעילותם של אסירי ציון וסרבנים לציבור הרחב בכלל, ולצעירים בפרט, ככלי לחיזוק תחושת ההשתייכות והזיקה לשורשיהם בציונות ובמדינת ישראל.

מגוון דיוקנאות של אסירי ציון

סיפורי חייהם של האסירים

אלכסנדר חולמיאנסקי

שנות ה-80

Alex Silnitsky

שנות ה-70

דוד חבקין

שנות ה-60

סיפורם של "אסירי ציון" בבריה"מ שנעצרו ועונו בשל פעילותם הציונית היה לדגל לקריאה האנושית אוניברסלית למען חרות האדם וכנגד מסך הברזל והעריצות הסובייטית, ולנס למאבק הציוני להמשיך בעליית יהודים מברה"מ והן העלייה ההמונית של תחילת שנות ה-90
סיפורם של אסירי ציון ומסורבי העליה הוא פרק חשוב מאוד בהיסטוריה של העם היהודי ויש בו מסר חינוכי מאוד לדורות הבאים

שנות ה-60

נתן ציריולניקוב נולד ב-1910 במוגילב, בלארוס. משנת 1956 הצטרף לארגון הציוני המחתרתי בלנינגרד, וב-1959 ארגן את האולפן הראשון ללימודי עברית. משנת 1960 החל לקבל משגרירות ישראל עיתונים, ספרים ומילונים עבריים. הוא נעצר באותה שנה באשמת פעילות ציונית ונידון לשנת מאסר. לאחר שחרורו המשיך להיאבק על הזכות להגר, ובשנת 1971 חזר ארצה. נפטר בשנת 1983

דוד באידזל נולד בשנת 1900 באודסה. הוא היה ציוני פעיל מגיל צעיר. ב-1948 החל בפעילות תעמולה פעילה למען יציאה חופשית של יהודים לישראל. הוא ארגן קבוצות של יהודים שביקשו לחזור לישראל, והציג את שמותיהם לשלטונות הסובייטיים בדרישה לאפשר את החזרתם לארצם ההיסטורית. ב-1966 יצר קשרים עם עובדי שגרירות ישראל במוסקבה בסוגיית החזרה המונית חופשית של יהודים מברית המועצות לישראל. ב-1968 הוא נעצר על ידי השלטונות והואשם בקשרים עם עובדי הג'וינט האמריקאי, שעסק בשנות ה-20 וה-30 בארגון התנחלויות חקלאיות יהודיות בדרום אוקראינה ובחצי האי קרים, ובפעילות אנטי-סובייטי ציונית שיטתית. נידון ל-6 שנות מאסר. ב-1970 שוחרר מהכלא והוחזר לישראל באותה שנה. בעיר טבריה זכה בצלאל בתואר הגבוה "אזרח כבוד של העיר". הוא פרסם מספר ספרים בנושאים יהודיים לאומיים.

סולומון דולניק נולד ב-1901 בסמולנסק, רוסיה. מגיל צעיר היה חבר בארגון הציוני "החלוץ", ובתקופת ברית המועצות היה פעיל בחוגים ציוניים מחתרתיים שונים. הוא הפיץ ספרות ציונית בקרב מכרים יהודים וקרא להחזרה לישראל. מאז 1960 החל לארגן באופן פעיל תאים ציוניים, אותם סיפק ספרות ציונית ומידע על מדינת ישראל. הוא נעצר ב-1966, הורשע בפעילות ציונית ושירת 4 שנים במחנה עבודה מתקן. נפטר ב-1986

מרדכי לפיד נולד בשנת 1937 בחרקוב. לאחר המלחמה התיישבה המשפחה בריגה שבלטביה. אביו, יליד בלגיה, היה חזן בצעירותו. ב-1959 ניסה מרדכי לשחות לספינה אמריקאית כדי לברוח לישראל, אך נתפס על ידי סירת גבול. בשנות ה-60 הוא היה אחד היוזמים והמשתתפים הפעילים ביצירת אנדרטה באתר הוצאות להורג המוניות של יהודים ברומבולה, ליד ריגה. מרדכי עשה והתקין שם ציור גדול, המתאר אדם קבור עד המותניים (המסמל את יהודי ריגה שנורו שם) עם פנים מעוותות מכאב ועם אגרוף מורם, שנראה היטב מרכבות חולפות. בינואר 1966, לאחר הופעה בריגה של אמנים ישראלים, הזמרת גאולה גיל והפנטומימאי ארקן ארקין, חיכה מרדכי, יחד עם יהודים נוספים, ברחוב ליציאת האמנים. המשטרה החלה לפזר את ההמון בגסות. בהגנה על ילדה יהודייה שנפגעה בחזה על ידי שוטר, הפיל מרדכי כובע של שוטר, כתוצאה מכך הוא נעצר ונידון לשנתיים במחנה עבודה. ב-1967 שוחרר בחנינה (לכבוד יום השנה החמישים למהפכה הבולשביקית), ובשנת 1968 חזר ארצה. בארץ התחתן עם מרים, נערה ממשפחת רבנים תורשתית. מרים ילדה לו 16 ילדים. כחייל ארטילרי של צה"ל, לחם מרדכי במלחמת 1973 וסיים אותה באפריקה. הוא היה תומך פעיל של הרב מאיר כהנא ושותף פעיל בתנועת התיישבות גוש אמונים. ב-1975 כתב והוציא לאור חוברת עם הצעה להקים עיר בשומרון לעולים מברית המועצות. בשנות ה-90 למד בישיבת המקובלים בחברון. במקביל השלים מרדכי עבודה שלא פורסמה בה התווה את התפיסה המקורית של ההיסטוריה היהודית והעולמית לאור תורת האבולוציה, תוך שילוב עקבי בין עקרונות הגנטיקה המודרנית לרעיונות המסורתיים של הקבלה. הוא היה ממייסדי היישובים קדומים ואלון מור, ולאחר זמן מה השתקע עם משפחתו בקריית ארבע שליד חברון. ב-6 בדצמבר 1993 נהרגו מרדכי לפיד יחד עם בנו שלום בידי מחבלים ערבים בגבעת החרסינה שליד קריית ארבע. הוא נקבר בבית העלמין בחברון.

יוסף חורול נולד ב-1929 באודסה. כסטודנט, ב-1960 הוא נעצר באשמת ארגון וקיום הפגנות והפגנות נוער אנטי-סובייטיות וארגון קבוצות לאומניות. באותה שנה נגזרו עליו 6 שנות מאסר. שוחרר ב-1966, ובשנת 1969 הצליח לחזור לישראל.

ברוך קוצ'וביסקי יליד 1936. הוריו נפטרו בבאבי יאר, והוא גדל בבית יתומים. הוא היה פעיל ציוני בולט בקרב הנוער היהודי. ב-1968 נאם בעצרת בבאבי יאר ובאותה שנה נעצר בקייב באשמת פעילות ציונית חתרנית אנטי-מדינתית, שכללה הפצה מתמדת של מידע על ישראל והצבא הישראלי, נתונים היסטוריים על העם היהודי ותנועת השחרור הלאומית שלו - הציונות. הוא נידון ל-3 שנות מאסר במחנות עבודה, אותם שירת במחנות סיביר. הוא היה היהודי הראשון שהורשע בברית המועצות בגין פעילות ציונית לאחר מלחמת ששת הימים. הוא המשיך בפעילותו הציונית במחנה. הוא שוחרר מהכלא ב-1971 והוחזר לישראל באותה שנה.

ולדימיר זילברמן נולד במולדובה ב-1948. בצעירותו עסק בפעילות ציונית, שכללה הדפסת עלונים והפצת תעמולה ציונית.
בשנת 1967, ולדימיר נתפס והואשם בפעילות לאומנית אנטי-סובייטית. הוא נשלח לכלא ושהה במאסר כשנתיים, עד שנת 1969.
בשנת 1990, ולדימיר עלה לישראל.

חבקין נולד ב1930 ,והחל לארגן ב1954 קבוצות של מאות צעירים שנפגשו באזור בית הכנסת הגדול במוסקבה לשיחות ולפעילויות שונות בנושא.היהדות ב1958 התכנסו והשתתפו בראש השנה ובשימחת,תורה כאלף יהודים בפעילויות שארגן חבקין. באותה שנה נסע גם לגאורגיה לפעילות בנושא העלייה. כשחזר למוסקבה, נאסר וישב בכלא הסבטי, באשמת הפצת תעמולה ציונית. הוא השתחרר מהכלא ב1963.
עם שחרורו מן המאסר חזר לפעילות יהודית, נסע לערים שונות ונפגש עם יהודים רבים הכמהים לשמוע על מדינת ישראל . במוסקבה פתח את ביתו למפגשים של עשרות יהודים, על מנת למשוך יהודים נוספים למעגל הפעילות היה נוהג להסתובב עם רשמקול המשמיע מוזיקה ישראלית או עם עיתון או ספר עם אותיות עבריות. הוא האמין שיהודים צריכים להפסיק לפחד וזכותם לממש את זהותם היהודית ואת זכותם לעלות לישראל. היות שדור המבוגרים היה עדיין זהיר וחרד מן השלטונות כיוון את עיקר מאמציו לדור הצעיר. בכוח השפעתו הכריזמטית היו רבים משתחררים מן הפחד ומפסיקים להתבייש במוצאם היהודי. את המצטרפים החדשים היה משכנע להעביר את המסר לחבריהם ומכיריהם וכך גרם לגידול מהיר של מעגל המעורבים בפעילות יהודית.
מלחמת ששת ימים הביאה להתעוררות לאומית בקרב יהודים רבים בברית המועצות. הודות לפעילותו המוקדמת של חוג מצומצם של פעילים שבו לחבקין היה תפקיד מרכזי, להתעוררות זו היו ערוצים מוכנים מראש: צינורות תקשורת, מקומות מפגש, חומרים להפצה. רבבות זרמו לבית הכנסת במוסקבה בחג שמחת תורה ב-1967. בסוף שנות ה-60 מספר היהודים שהתאספו ליד בית הכנסת הגיע ל-20,000. באביב 1969 הגה רעיון של הקמת וועד התאום הכול-ארצי של פעילי העלייה מערים שונות. המפגש הראשון של הוועד התקיים באוגוסט 1969 ובו נדונו מרכיבי הפעילות השונים. במפגש הביע חבקין התנגדות נחרצת להקמת מסגרת פורמלית מחתרתית של הפעילות וטען שבמציאות הסובייטית רק מאבק גלוי וללא מסגרות פורמליות כלשהן יכול להביא לתוצאות רצויות. עמדה זו שהתקבלה על ידי הרוב הבטיחה את הצלחתה של התנועה בהמשך.
השלטונות הכירו בהשפעתו של דוד חבקין על הרחוב היהודי ובחרו לתת לו היתר יציאה לישראל בספטמבר .
1969לחבקין היו שני ילדים. נפטר באפריל 2013 ונקבר בהר המנוחות בירושלים.

נולד ב-1947 בפבלוגרד, ברית המועצות. בשנים 1967-1969 עסק בהפקה והפצה של חוברות סמיזדאת, שכללו גם דיון בהחזרה חופשית של יהודי ברית המועצות לישראל. הוא נעצר ב-1969 באשמת פעילות אנטי-מדינתית וציונית ונידון ב-1970 ל-7 שנים במחנות משטר קפדניים. הוא ריצה את עונשו במחנות מורדוביה, אורל, ריאזאן, פרם ומקומות נוספים. השתתף במחנות בשביתות רעב ובמחאות פוליטיות בדרישה להגירה חופשית של יהודים מברית המועצות לישראל ולמען הזכות החוקית לקיים חגים יהודיים. כתוצאה מהתנהגות סוררת שכזו, הוא הואשם שוב בפעילות ציונית חתרנית אנטי-מדינתית ונידון בנוסף ב-1973 ל-3 שנות מאסר בכלא ולדימיר הסגור (המרכז). בסך הכל הוא בילה 4 שנים בבתי כלא סגורים ו-3 שנים במחנות. שוחרר ביולי 1976 בדנייפרופטרובסק, והוחזר לישראל באותה שנה.

נולד בשנת 1946 בלנינגרד. מגיל צעיר היה מעורב באופן פעיל במאבק לדמוקרטיזציה בברית המועצות והפיץ ספרים וערעורים אנטי-סובייטיים. ב-1969 הוא נעצר באשמת פעילות אנטי-סובייטית ובשנת 1970 הוא נידון ל-3 שנים במחנה עבודה. לאחר שחרורו החל בעקשנות לבקש רשות לעלות ארצה, אך נעצר מחדש ונידון לשישה חודשים. הוא שוחרר ב-1974, ובאותה שנה ניתנה לו ההזדמנות לעלות ארצה.ברוך שילקרות

שנות ה-70

אברהם קגנסקי נולד בליטא בשנת 1929 והיה פעיל למען עליית יהודי ברית המועצות לישראל.
בילדותו למד אברהם בבית ספר עברי, ובזמן מלחמת העולם השנייה הסתתר בכפרים והיה בגטו, אך ניצל ממוות. בשנת 1945, לאחר המלחמה, הצטרף לקבוצת יהודי ליטא. כל חברי הקבוצה השיגו מסמכים מזויפים שהעידו עליהם כאזרחי פולין עד שנת 1939, כדי שיוכלו לברוח מברית המועצות דרך פולין ולעלות לישראל.
בינואר 1946, כאשר הקבוצה מנתה יותר ממאה חברים, נעצר אברהם כשברשותו המסמכים המזויפים. הוא נלקח למרתפי הק.ג.ב, שם הוחזק ונחקר על פעילותו, ובהמשך הועבר לבית סוהר. במשפטו נגזרה עליו שנת מאסר אחת והוא נשלח למחנה עבודות כפייה באזור העיר ולסק, שם ריצה את עונשו. לאחר שחרורו מהמחנה חזר אברהם לעירו, למד הנדסה ועבד במקצוע.
בשנת 1971 היה אברהם פעיל בהפגנות נגד השלטון בברית המועצות, ואף חתם על מסמכים, מכתבים, פניות ועצומות שהוגשו מטעם יהודי ברית המועצות, למען התרת העלייה לישראל. בסופו של דבר, באותה השנה הצליח אברהם לעלות ארצה. בישראל עבד במשרד הבינוי והשיכון, עד לפרישתו לגמלאות.

בוריס מפצר נולד ב-1947 בריגה. השכלה תיכונית מתמחה (בוגר המכללה האלקטרומכנית של ריגה); לא שלם גבוה יותר (שלושה קורסים של המכון הפוליגרפי במוסקבה). הוא עבד כמהנדס בכיר לטכנולוגיה חדשה ורציונליזציה במפעל הפיילוט של ריגה לאביזרים אמנותיים. הוא נעצר ב-4 באוגוסט 1970. המשפט התקיים במאי 1971 (משפט ריגה). הוא נידון לשנת מאסר עם מחנה עבודה קפדני של המשטר.

ישראל זלמנסון נולד ב-1949 בריגה, במשפחה ששמרה על מסורות יהודיות. הוא סיים את לימודיו במכון הפוליטכני בריגה ארבעה קורסים. הוא נעצר ב-15 ביוני 1970. המשפט התקיים בדצמבר 1970 (משפט ה"מטוס" הראשון של לנינגרד). הוא נידון ל-8 שנות מאסר עם מחנה עבודה קפדני של המשטר.

סימון שנירמן נולד בשנת 1957 בעיר קרץ' שבחבל קרים בברית המועצות, והיה פעיל ציוני.
בשנת 1959 ביקשה משפחתו של סימון מהשלטונות הסובייטיים אישור לעלות לישראל. הם נענו בשלילה, ובעקבות הבקשה – נרדפו על ידי השלטון. אביו הועבר מתפקיד רב חובל באנייה לתפקיד נחות יותר, ושמו הוסר מהתור לקבלת דירה. לאחר 17 שנים שבהן היה מסורב עלייה, עזב האב את ברית המועצות בהזדמנות הראשונה שהיתה לו, אך נכשל בנסיון להביא את בני משפחתו ארצה אליו.
בשנת 1977 הגיש סימון בקשה לעלות לישראל. השלטונות סירבו לבקשתו, בטענה כי עדיין לא החזיר את הוצאות לימודיו בבית הספר להנדסאים, אותם סיים בשנה הקודמת. באותה שנה החל סימון להגיש בקשות לרשויות וארגונים שונים בברית המועצות ומחוץ לה, במטרה לקבל אישור עליה לישראל. במקביל, פנה להנהגת ברית המועצות בבקשה לבטל את האזרחות הסובייטית שלו.
כשסימון נדרש להתגייס לצבא הסובייטי בשנת 1977, סירב בתוקף. כעבור שנה נדרש שוב להתגייס, ושוב סירב. לאחר שקיבל איומים מצד השלטונות, הוא הועמד לדין בשנת 1978, והעונש שנקבע לו היה שנתיים וחצי של מאסר במחנה עבודה. ביום בו קיבל את גזר הדין, אמו ואחותו קיבלו אישור לצאת מברית המועצות, אך אמו סירבה לעזוב בלעדיו. אחותו עזבה לבדה והתאחדה עם האב בישראל.
עם שחרורו של סימון, הוא הגיש בקשה נוספת לצאת מברית המועצות ושוב נענה בשלילה. במשך שנתיים עבד כסבל ועסק בפעילות ציונית, כמו קיום קשרים עם ארגונים זרים ואנשי ציבור במערב, ושיתוף פעולה עם חברי התנועה הציונית ברחבי ברית המועצות, קבלת ספרים וחוברי הסברה ציוניים, והפצתם ברבים. בעקבות פעילות זו, שוב נעצר והועמד לדין.
בחקירתו, נאשם סימון בתעמולה, הפצת ציונות וחומרים אסורים, אך בסופו של דבר נידון לשלוש שנות מאסר על סירובו לשרת בצבא (הוא אסיר ציון היחיד שהואשם פעמיים בעבירה זו). במהלך מאסרו עבר לא מעט קשיים חמורים, כמו שהייה בצינוק, ענישה, שביתת רעב ועוד. בשנת 1984 נפטר אביו בישראל.
כחצי שנה לפני תום מאסרו, בשנת 1985, נפתח נגד סימון תיק פלילי חדש והוא נאשם בהפרת משמעת במקום כליאתו ובאי-ציות להוראות בזדון. כתוצאה מכך, אשתו ופעילים ציונים אחרים עוררו סערה ציבורית, הפעילו לחץ כדי לבטל את המשפט החדש – ותיקו נסגר. לאחר ששוחרר, היה נתון לפיקוח מנהלי בקישינב במשך שנה אחת.
בשנת 1987 קיבל סימון אישור יציאה מברית המועצות ועלה לישראל. בארץ למד קרימינולוגיה וסוציולוגיה, ושירת בכוחות הביטחון.

יהודית מאירוביץ נולדה בשנת 1946 בווינוגרדובו, אוקראינה, והייתה פעילה ציונית.
יהודית פעלה לגיוס כספים עבורה ועבור יהודים נוספים באוקראינה שביקשו לעלות לישראל. בנוסף, היא נלחמה נגד השלטון ונגד החלטתו שלא לאשר לה לעלות ארצה. בעקבות פעולותיה אלו, יהודית נעצרה מספר פעמים לתקופות קצרות בכל פעם.
בשנת 1972, עלתה יהודית לישראל וכיום היא מתגוררת בירושלים.

שמעון לויט נולד בשנת 1947 בעיר קישינב שהיתה חלק מברית המועצות לשעבר. בשנת 1964 עבר שמעון ללמוד במכון הפולי-טכני שבלנינגרד ומשנת 1968 היה חבר בארגון ציוני מחתרתי במקום. הארגון עסק בהשגת חופש עלייה לישראל ומניעת התבוללות של יהודים על ידי לימודים. כחלק מפעילותו בארגון, עסק שמעון בצילום והדפסה של ספרי לימוד עבריים.
בשנת 1969 התחתן שמעון ועבר לליטא, שם, ארגן 3 קבוצות של צעירים יהודיים ועסק בלימוד עברית, היסטוריה וגיאוגרפיה של ארץ ישראל בקרב הקבוצות שארגן. הדבר נחשב לפעילות אנטי סובייטית והיה אסור על פי החוק, לכן הפעילות נעשתה בהיחבא.
ב-1970 חזר שמעון עם אשתו שושנה לעיר מולדתו קישינב ותכנן להגיש בקשת עלייה לישראל יחד עם משפחתו. ביוני של אותה שנה, החלו להיעצר חבריו לארגון בלנינגרד ואז גם חבריו בקישינב וב-10.11.1970 נעצר גם הוא על ידי הק.ג.ב והואשם בפעילות אנטי סובייטית וחברות בארגון אנטי סובייטי.
שמעון הוחזק בתא מעצר בבית הסוהר של קישינב במשך 7 חודשים ללא כל מגע עם משפחתו או עורך דין שייצגו. ביוני 1971 החל משפטו של לויט ביחד עם 8 מחבריו, שהואשמו במשפט שכונה "משפט קישינב". שמעון נשפט לשנתיים של מאסר במחנה, אליו הועבר עם חבריו בדוברוולאג - אחד האיים של ארכיפלג גולאג הסובייטי, שבו היו מחנות מאסר רבים.
הוא הוחזק בתנאים קשים במשך כל שנות מאסרו ועבד בעבודות פרך בתנאים נחותים ומשפילים. שמעון המשיך ללמד את האסירים היהודים עברית גם בתוך הכלא, באמצעות ספרים שהבריחו לשם ושוחרר בנובמבר 1972 לאחר שריצה 2 שנות מאסר.
בפברואר 1973 עלה לישראל והצטרף לאישתו שעלתה כ-8 חודשים קודם לכן. לויט המשיך בלימודיו בארץ וקיבל דוקטורט בפיזיקה גרעינית ממכון ויצמן ואף זכה בפרס קנדי על הצטיינות במחקר. לזוג נולדו 3 ילדים: נאווה, דורון ואיתן.
לויט הצליח מאוד במחקר ואף הפך לפרופסור בזמן שהותו באוניברסיטת MIT בבוסטון. הוא חזר לארץ והפך לחוקר בכיר ולפרופסור מן המניין במכון ויצמן.

ולדימיר צוקרמן נולד בשנת 1947 באודסה שבברית המועצות, והיה פעיל ציוני ומסורב עלייה.
בשנת 1959 החל ולדימיר ללמוד בבית הספר הצבאי הימי הגבוה בעיר קלינינגרד. הוא קיבל הסמכה במקצוע צבאי ואזרחי, ועבד כמפקד סוללות ארטילריה.
בשנת 1974 שינה ולדימיר את דעותיו הפוליטיות, ולכן ביקש להשתחרר מהצבא. שנה לאחר מכן שוחרר. במקביל, הגיש בקשה ליציאה מגבולות ברית המועצות, אך בהיותו איש צבא – בשלטונות סירבו לקבל את המסמכים. משנת 1976, החל ולדימיר לפעול יחד עם מסורבי עלייה אחרים למען זכות העלייה של יהודים לארץ ישראל.
בשנת 1978 עלו אשתו ובנו של ולדימיר לארץ, והבטיחו להילחם למענו. ב-20 בדצמבר באותה השנה, הפגין ולדימיר למען זכות הגירה חופשית ליהודים, ונעצר למשך 15 יום. לאחר מכן ארגן פעילויות למען חופש היציאה מברית המועצות ברפובליקה המולדבית. בשנת 1979 שוב נעצר ל-15 יום נוספים.
באוקטובר 1980 ארגן ולדימיר שביתת רעב במולדביה, ובסך הכול ארגן 12 שביתות רעב בנות 5 עד 15 ימים. הוא פעל לקיומה של צעדת מחאה למשרד הפנים, שהייתה אמורה להתקיים ב-30 במאי 1981. יומיים לפני ההפגנה, הוא נלקח על ידי המשטרה אל שר הפנים, שהבטיח לו כי אם ההפגנה תבוטל יאושר לו לעלות לישראל, אך אם תתקיים – הוא ייאסר. ולדימיר ענה כי אינו מפקיר חברים בעת צרה, וההפגנה התקיימה כמתוכנן. כל המשתתפים נעצרו, ולאחר שלוש שעות כולם שוחררו, מלבד ולדימיר וחברו אוסיק לוקשין, שנאשמו בהשמצות אנטי-סובייטיות ובארגון הפגנה.
ולדימיר נאשם בריגול עבור מדינת ישראל, אך בעקבות הסערה הבינלאומית שפרצה באותה עת סביב פרשת אנטולי שרנסקי, אשר הואשם בבגידה, בסיוע לציונות ובריגול ונידון ל-13 שנות מאסר – החליטו בשלטון שלא להסתבך בפרשת ריגול נוספת, וסעיף הריגול בוטל. ולדימיר נידון לשלוש שנות מאסר ונשלח לסיביר, לאחר שעבר בין עשרות בתי כלא. התנאים הקיצוניים ביותר היו בקיזיל, בו שרר קור עז שהגיע עד למינוס 55 מעלות. הוא נשלח פעמים רבות לצינוק, ויום אחד בחודש דצמבר 1981, הוכה עד אובדן הכרה משום שביקש ללכת לשירותים. כתוצאה מכך, עד היום סובל ולדימיר מפגיעה.
ב-30 במאי 1984 שוחרר ולדימיר והמשיך במאבקו, עד ליום עלייתו לישראל בשנת 1987. כיום הוא מתגורר בחולון.

אידה נודל נולדה בשנת 1931 ברוסיה, והייתה ממסורבי העלייה הבולטים במאבק בשלטון הסובייטי.בגיל שלוש עברה אידה להתגורר עם משפחתה במוסקבה. לאחר "מבצע חתונה" לחטיפת מטוס רוסי על ידי פעילים ציונים בשנת 1970, התעוררה מודעותה של אידה לפעילות ציונית, למרות שהפרשה הביאה להחמרה ביחס השלטון כלפי יהודי ברית המועצות. בשנת 1971 הגישה אידה בקשה לצאת מהארץ, והבקשה נדחתה. בשנים הבאות, המשיכה אידה להגיש בקשות חוזרות ונשנות, ללא הצלחה. בעקבות ניסיונותיה לעזוב את ברית המועצות, היא אף פוטרה מעבודתה בשנת 1972, השנה בה קיבלה אזרחות ישראלית. אידה עסקה בהתכתבות עם חבריה לתנועה הציונית ששהו במאסר, שלחה להם ספרים, מזון ותרופות ואף עתרה בשמם וייצגה אותם מול השלטונות. בנוסף, השתתפה אידה בהפגנות ובפגישות עם נציגים זרים שהגיעו לברית המועצות, במטרה לחשוף את מצב היהודים והפרת זכויות האדם בפני העולם כולו. הרשויות התנגדו לפעולותיה של אידה, ולכן היא נחקרה מספר פעמים על ידי הק.ג.ב, שעקב אחר מעשיה. ביוני 1978 פנתה אידה בבקשה נואשת לעלות לישראל ולהצטרף אל אחותה ומשפחתה החיים שם, אך נלקחה למעצר והואשמה בחוליגניזם. היא נשפטה לארבע שנות מאסר בגלות, בכפר קריבושיינו שבסיביר.בתקופת המאסר, הפכה אידה לסמל מסורבי העלייה, וסיפורה זכה לתשומת לב רבה ברחבי העולם. מנהיגים כמו מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן, יחד עם ידוענים כג'יין פונדה וליב אולמן, פרסמו את סיפורה ופעלו למענה.אידה שוחררה ממאסר בשנת 1982 ונאסר עליה לשוב למוסקבה. מעט לפני שחרורה, יצא לאקרנים הסרט "להתראות מוסקבה" של הבמאי האיטלקי מאורו בולוניני, בו גילמה השחקנית ליב אולמן את דמותה.ב-15 באוקטובר 1987 עלתה אידה לישראל. ספרה "אור בחשכה" ראה אור בשנת 1990 באנגלית, ותורגם לעברית ולאיטלקית. בשנת 1992, הקימה אידה את ארגון "אם לאם", לקידום החינוך בקרב ילדי העולים מרוסיה.

ולדימיר ומריה סלפק, הכפר צוקטו-חאנג'יל, 1980 ולדימיר סלפק נולד ב-1927 במוסקבה למשפחה מתבוללת, למרות שאמו באה ממשפחת רבנים ותיקה. מאשה רשקובסקיה נולדה ב-1926 במוסקבה, גם היא במשפחה מתבוללת. מאשה סיימה את לימודיה במכון הרפואי השני במוסקבה בשנת 1953. בשנת 1951 וולודיה ומשה התחתנו. בשנת 1950 סיים וולודיה את לימודיו במכון התעופה של מוסקבה. תחילה עבד במפעל המנורות החשמליות במוסקבה, שיצר בין השאר ציוד צבאי, ולאחר מכן עבד במכון מחקר סודי. עוד בזמן שוולודיה עבדה במפעל הנורות החשמליות, וולודיה ומאשה פגשו קבוצה של יהודים בעלי תודעה ציונית והפכו מהר מאוד לרעיונותיהם. תפנית מכרעת במוחם חלה ב-1967 (מלחמת ששת הימים), שהובילה לתקשורת פעילה יותר שלהם עם ציוני מוסקבה. ב-1969 קיבלו בני הזוג סלפק שיחה מישראל. וולודיה עזב את עבודתו, והם ניסו לפנות ל-OVIR, אך עקב בעיות בירוקרטיות שונות, הם הצליחו להגיש את המסמכים הרלוונטיים ל-OVIR רק בשנת 1970. , ובמיוחד וולודיה, נטלו חלק פעיל. וולודיה נעצר שוב ושוב (לפחות 10 פעמים!) למשך 15 ימים בגין השתתפות בפעולות שונות של סרבנים. ב-1 ביוני 1978, וולודיה ומשה הסתובבו במרפסת דירתם המשקיפה על רחוב גורקי כרזה עם הכיתוב "תן לי ללכת לישראל עם הבן שלי" (אחד מבניהם, שנישא לאזרח אמריקאי, הצליח לעזוב ברית המועצות בשלב זה). שניהם נעצרו מיד, בית המשפט גזר על מאשה 3 שנות מאסר על תנאי ועל וולודיה ל-5 שנות גלות. מאשה עקבה אחריו מרצונה. וולודיה שירת את החוליה בכפר צוקטו-חאנג'יל שבאזור צ'יטה. הוא שוחרר ב-1982, אך רק באוקטובר 1987 הורשו לצאת לישראל. הם גרים בכפר סבא.

בוריס צ'רנובילסקי נולד ב-1944 במוסקבה, במשפחה מתבוללת, שבה לא נשמרו מסורות יהודיות, אך בכל זאת נשמרו רגשות יהודיים. משפחת צ'רנובילסקי הגישה ל-OVIR מסמכים ליציאה לישראל ביוני 1975, בינואר 1976 הם סורבו מטעמי סודיות. בוריס הצטרף מיד למאבק להשבת הסרבנים. ב-1976 השתתף בוריס, יחד עם סרבנים נוספים, בהפגנת ישיבה בחדר קבלת הפנים של הסובייטי העליון של ברית המועצות בדרישה לתת לכל משפחה תשובה לגבי סיבת הסירוב ומועד האחרון שלו. המפגינים נעצרו, נלקחו ליער ליד מוסקבה והוכו. למחרת הגיעו כמאה סרבנים עם כוכבים צהובים על החזה לחדר קבלת הפנים של הסובייטי העליון. בסופו של יום נעצרה קבוצה גדולה של גברים מהמפגינים. בוריס ויוסיף אס הועמדו לדין בגין חוליגניזם, בעוד השאר קיבלו 15 ימים כל אחד. אלא שבקשר לבחירות הקרובות לנשיאות בארה"ב הצליחו לארגן לחץ על פרקליטות המדינה של ברית המועצות, וחודש לאחר מכן נסגר התיק של בוריס וג'וזף עקב "שינוי במצב". בעתיד, בוריס לקח חלק פעיל בפעילות של סרבנים. בגין השתתפות בהפגנות, בוריס נעצר שלוש פעמים למשך 15 ימים. אחד ההיבטים החשובים בפעילותו, בוריס שקל לתמוך בקהילה היהודית של הכפר אילינקה שבחבל וורונז', שרובו נמצא כיום בישראל. ב-1981 החליטו השלטונות להפסיק את ישיבות הסרבנים, שקיימו מחוץ לעיר. לאחר אחת הפגישות הללו, שהוקדשה ליום העצמאות של ישראל, נעצר בוריס באשמת פגיעה בשוטר ונידון לשנה אחת במחנה עבודה. בוריס נשלח לעיר סוסומאן שבקולימה על במה שנמשכה שלושה חודשים. בנובמבר 1982 הוא שוחרר, למרות שגם במהלך השחרור ניסה הק.ג.ב להפחיד אותו בקדנציה חדשה על בסיס גינויים בהשראת חבריו האסירים. ב-1989 קיבלה משפחת צ'רנובילסקי סוף סוף אישור לחזור לישראל. ב-1998 מת בוריס בטביעה בים.

יוסף בגון נולד ב-1932 במוסקבה, במשפחה כמעט מתבוללת, למרות שאביו, במקור מעיירה יהודית בלארוסית, למד בישיבה בצעירותו. באמצע שנות ה-60, בהשפעת המודעות לשואה ובחיפוש אחר משמעות שורשיו היהודיים, פגש בטעות יהודי זקן, חבר קהילה של בית הכנסת, והחל ללמוד ממנו עברית. כבר לאחר מלחמת ששת הימים פגש את ציוני מוסקבה - ק' מלכין, ד' חבקין, ו' סבצ'ינסקי ואחרים, המשיך ללמוד עברית, השתתף בהפצת ספרות ציונית ובאסיפות של ציונים. בינואר 1971 חתם על מכתב מחאה נגד פסק הדין נגד "אנשי האוויר", שבעקבותיו איבד את עבודתו. במרץ 1971 הוא פנה ל-OVIR על יציאה לישראל, אך סירבו לקבל מסמכים. המסמכים התקבלו לאחר מספר חודשים, ועד מהרה סורבה ויזה בטענה של "ידיעת מידע מסווג". בפעם הראשונה הוא נעצר במרץ 1977 בגין "אורח חיים טפילי" (למרות שפנה לרשויות הרלוונטיות בבקשה להכיר רשמית בהוראת העברית כפעילות עבודה) ונידון ל-2 שנות גלות, אותן ריצה. במכרה בורקניה באזור מגדן. הוא שוחרר שנה לאחר מעצרו (בשל שהות ארוכה בכלא לפני משפט ושליחה לגלות). בפעם השנייה הוא נעצר במאי 1978 בגין הפרת כללי המגורים (ביקר במוסקבה, שם התגוררו אשתו ושני ילדיו הקטינים) ונידון ל-3 שנות גלות, אותן שירת בקולימה. הוא שוחרר באוגוסט 1980 והסתפק ב"101 ק"מ" ליד מוסקבה. הוא נעצר בפעם השלישית ב-7 בנובמבר 1982 באשמת "תסיסה ותעמולה אנטי-סובייטית במטרה לערער את הכוח הסובייטי" ונידון ל-7 שנים במחנה עבודה קפדני של המשטר, ולאחר מכן גלות של חמש שנים. הוא ריצה את עונשו בכלא צ'יסטופול. הוא שוחרר בפברואר 1987, ובינואר 1988 יצא לישראל. גר בירושלים.

לב רויטבורד נולד ב-1936 באוקראינה. גל האנטישמיות ששטף את המדינה הסובייטית הוביל אותו ב-1973 להחלטה להצטרף לתנועה הציונית המחתרתית בברית המועצות, והיה פעיל במיוחד במחתרת הציונית באודסה. הוא ארגן אולפן ללימוד עברית ולימד בה, חילק חומרים ציוניים והשתתף בהפגנות רבות ושביתות רעב. ב-1975 הוא נעצר באשמת פעילות ציונית ונידון לשנתיים במחנה עבודה. הוא שוחרר ב-1977 וב-1981 עלה לישראל.

שנות ה-80

סרגי קרסנר נולד בשנת 1962 בעיר אלמטי שבקזחסטאן.
בשנת 1979, גוייס סרגיי לצבא ברית המועצות ובשנת 1980 התקבל לאקדמיה הצבאית באלמטי כחניך .
במהלך הלימודים נערכה באקראי בדיקת חפצים אישיים על ידי קצין הביטחון באקראי בזמן שיעור פעיל.
בתיקו של סרגיי נמצאו הפריטים שהבריח ללימוד השפה העברית.
בתיקו נמצא מילון עברי רוסי מאת שפירא פליקס ותקליט עם שיר בעברית, ירושלים של זהב בביצוע של שולי נתן. על התקליט היה כתוב בעברית אלה + סרגיי.
הדבר נחשב לפעילות אנטי סובייטית והיה אסור על פי החוק.
עוד באותו היום נעצר סרגיי והואשם בפעילות אנטי סובייטית וחברות בארגון אנטי סובייטי.
הוא נעצר, הוחזק בתנאים קשים במשך כל שנות מאסרו ועבד בעבודות פרך בתנאים נחותים ומשפילים. סרגיי עבר עינויים רבים בזמן החקירה, בהם פגיעות פיזיות רבות ופגיעות נפשיות .
מטרת העינויים היתה ניסיון לאתר את מפיצי השפה העברית.
בזמן המעצר נערכה חקירה על משפחתו ונתגלו הפרטים של אביו, מיכאל בן ליבבויץ אשר היה פעיל ציוני ודודו קרסנר אברהם בן ליבוביץ פעיל ציוני מוכר.
מעצרו של סרגיי נמשך עד ליום 02.07.1982
בשנת 1995 עלה סרגי לישראל והשתקע בה.
החל מיום 1.5.2022 משמש סרגי כיו"ר אסירי ציון יוצאי ברית המועצות .

אלכסנדר יקיר נולד בשנת 1955, ונאסר בשל סירובו להתגייס לצבא הסובייטי.
הבית שבו גדל אלכסנדר היה בית יהודי וציוני, כאשר הוריו יזמו והשתתפו בפעילות ציונית. על פעילותם זו הוזהרו פעמים רבות, והיו נתונים למעקב קבוע מצד הקג"ב.
כשנדרש להתגייס לצבא הסובייטי, אלכסנדר סירב – ועל כן הואשם בהשתמטות. בעקבות סירובו, הוא נאסר לתקופה של שנתיים.

שלולאשווילי בצלאל נולד ב-1964 בטביליסי, ג'ורג'יה. תוך כדי לימודיו באוניברסיטה, ביצע באופן בלתי חוקי תעמולת הסבר לרעיונות ציוניים בקרב בני נוער יהודים, וכן הפיץ ספרים בנושאים יהודיים וישראליים בערים שונות בברית המועצות. ב-1986 גורש מהאוניברסיטה עקב סירובו להתגייס לצבא ונידון לשנת מאסר. הוא שוחרר ב-1987 והוחזר לישראל באותה שנה.

אלכסיי מגאריק נולד ב-1958 במוסקבה, במשפחה מעורבת, מתבוללת ואנטי-סובייטית. בשנת 1978 החל ללמוד עברית ולאחר זמן מה ללמד אותה. הוא ביקש רשות לעזוב ב-1984, ובאותה שנה נענה בסירוב עקב חוסר הולם. נעצר במרץ 1986 במהלך קמפיין נגד מורים לעברית; הסיבה למעצר בתיק זה הייתה האישום בהחזקת ושינוע סמים (6.6 גרם מריחואנה). המשפט, שנערך ביולי 1986, גזר עליו שלוש שנות מאסר. הוא שירת את כהונתו באזור הראשון של המחנה בצולוקידזה, גאורגיה, ולאחר מכן באומסק, באזור ה-8. הוא שוחרר בספטמבר 1987 והוחזר לישראל באותה שנה.

גריגורי גיישיס נולד בשנת 1960 בלנינגרד בשנת 1978, גורש ממוסד להשכלה גבוהה לאחר שהגיש בקשה להחזרה לישראל. היציאה סורבה. הוא גם סירב, מסיבות ציוניות, להתגייס לצבא הסובייטי. ב-1980 הוא נעצר ונשפט לשנתיים במחנה עבודה. הוא שוחרר ב-1982 והמשיך להילחם על הזכות לעזוב, עד שב-1987 קיבל אישור ועלה לישראל. חבר מועצת ונשיאות ארגון אסירי ציון.

בוריס קנבסקי נולד ב-3 בדצמבר 1944 במוסקבה. האנטישמיות בברית המועצות קירבה אותו לרעיונות הלאומיים, ובשנת 1978, כסטודנט, התארגן לסטודנטים יהודים שמסיבות "ידוע" לא התקבלו ללימודים באוניברסיטאות סובייטיות, מעין "אוניברסיטה יהודית". ", שם אורגנו הרצאות חשאיות בנושאים יהודיים וציוניים. רבים מתלמידי "האוניברסיטה" היו פעילים בעניינים יהודיים וציוניים. ב-1982 נסגרה ה"אוניברסיטה", ובוריס נעצר ונידון לשנת מאסר ו-2 שנות גלות. הוא שוחרר ב-1985, ולאחר שנתיים חזר לישראל.

אלכסנדר מגידוביץ' יליד 1931. נעצר ב-1980 באשמת הפצת שמועות שווא בכוונה המכפישה את מערכת המדינות הסובייטית, ונידון ל-2.5 שנות מאסר. שוחרר בשנת 1982. גורל נוסף לא ידוע.

ויקטור בריילובסקי יליד 1935. בשנת 1959 סיים את לימודיו במכון להנדסת חשמל במוסקבה, וכן את מחלקת הערב של המחלקה למכניקה ומתמטיקה של אוניברסיטת מוסקבה, ולאחר מכן עסק בעבודת מחקר. מאז 1972 החל להגיש בקשה להחזרה לישראל, ופוטר בשל כך מעבודתו. הוא הפך לפעיל בתנועה הציונית, ובשנים 1973 עד 1980 ערך את כתב העת המחתרתי "יהודים בברית המועצות". הוא היה ממארגני ומשתתפי "הסמינר המדעי היהודי" המפורסם בשנים 1972 עד 1980. הוא נעצר פעמים רבות על ידי השלטונות לתקופות קצרות. ב-1980 הוא נעצר בקשר לעריכת כתב העת "היהודים בברית המועצות", ריצה 10 חודשי מאסר במעצר ונידון ל-5 שנות גלות, שמחציתן נזקפה לזכות תקופת המאסר. הוא שירת חוליה בקזחסטן, לא הרחק מהעיר שבצ'נקו. שוחרר בשנת 1984, המשיך בפעילות ציונית פעילה, לרבות השתתפות בארגון וניהול סמינרים מדעיים. הוחזר לארץ בשנת 1987. מתגורר בתל אביב.

פליקס-עזריאל קוצ'ובייבסקי נולד בשנת 1930 בחרקוב, אוקראינה, במשפחה מתבוללת חלקית, אשר בכל זאת שמרה על כמה מסורות יהודיות ולא שכחה את השתייכותה לעם היהודי. באמצע שנת 1978 ניסו הוא ומשפחתו לקבל אישור לעלות לישראל, אך נענו בסירוב. במקביל, הוא החל במאבק פעיל להגירה לישראל - גם שלו וגם של יהודים סובייטים אחרים שרצו לחזור לארץ. העבודה שכתב סייעה ליהודי ברית המועצות ללמוד שיש להם זכות חוקית לעזוב את ברית המועצות וכיצד הם יכולים להילחם למימוש זכות זו. הוא נעצר בספטמבר 1982 באשמת "הפצה שיטתית של המצאות שווא בכוונה המכפישה את המערכת החברתית והממלכתית הסובייטית", וב-10 בדצמבר באותה שנה הוא נידון ל-30 חודשים במחנה עבודה של המשטר הכללי. הוא ריצה את עונשו בבתי הכלא בנובוסיבירסק, סברדלובסק ופרם, וכן במחנה בסוליקמסק. הוא שוחרר ב-9 במרץ 1985 בתום כהונתו, והיה בהכחשה במשך כמעט שלוש שנים נוספות. הוחזר לישראל בדיוק ב-1 באפריל 1988 בערב שבת וערב פסח. גר ברחובות.

משה זץ נולד ב-1937 בז'יטומיר, אוקראינה. הוא התחנך כמהנדס אזרחי. ב-1978 הגיש בקשה להחזרה לישראל, אך נענה בסירוב. ואז הוא החל במאבק עיקש כדי לקבל אישור לעזוב את ברית המועצות. ב-1980 הוא נעצר באשמת פעילות ציונית ונידון לשנתיים במחנה עבודה. הוא שוחרר ב-1982 וב-1983 עלה לישראל.

ארי וולוובסקי נולד ברוסיה בשנת 1942 והיה פעיל ציוני בברית המועצות.
במרץ 1974 החל ארי ללמוד עברית ולהשתתף בפעילות ציונית ברוסיה. באפריל 1976 הגיש בקשה לעלות לישראל, אך קיבל תשובה שלילית מהשלטון הסובייטי. לאורך כל השנים בהן היה מסורב עלייה, עד שנת 1988, השתתף בפעילויות ציוניות של לימוד עברית, הפצת ספרי לימוד עברית ויהדות, הפצת המסורת היהודית וקיום חגים, ארגון מקהלות יהודיות, פסטיבלים של שירה יהודית ועוד.
מעצרו הראשון של ארי התרחש באוקטובר 1976 בשל השתתפות בהפגנה לטובת היהדות והעלייה, והוא שהה 15 יום בבית מעצר ליד מוסקבה. לאחר שחרורו, ארי שימש סגן ראש הוועד המארגן של סימפוזיון לתרבות יהודית בברית המועצות בדצמבר 1976, אך ביום בו היה אמור הסימפוזיון להתקיים – הוא וכל חברי הוועד המארגן נלקחו למעצר ולחקירות בנות ששה ימים רצופים. לאורך כל שנות פעילותו, ארי הפגין, שבת רעב והצטרף לסמינרים של מסורבי עלייה, במחאה על האיסור לצאת מברית המועצות לישראל.
בשנת 1980 הוגלה ארי ממוסקבה בשל פעילותו, ולאחר מכן נאסר ל-30 יום בקישינב, משנתפס כשהוא מלמד עברית. מעצרו האחרון התרחש ביום 25.6.1985, באשמת הפצת שקרים נגד המשטר הסובייטי. הוא נשפט לשלוש שנות מאסר, ולאחר לחץ של גורמים יהודים מרחבי העולם, שוחרר ב-20.3.1987.
בשנת 1988 עלו ארי ומשפחתו לישראל והתיישבו באפרת – ישוב שנלחם על שחרורו של ארי מול השלטון הסובייטי. גם לאחר עלייתו, המשיך ארי לפעול למען עולי רוסיה, והיה ראש המחלקה הרוסית בארגון "אל עמי" שסייע לעולים חדשים.

קים פרידמן נולד בקייב שבאוקראינה בשנת 1934. קים היה מורה לעברית, השתתף בסמינרים ותמך בפעילות ציונית למען עלייה לישראל.
בשנת 1950, קים התקבל לבית הספר להנדסאים בקייב – וסיים את לימודיו כעבור ארבע שנים במגמת ייצור מערכות רדיו ואלקטרוניקה. הוא התקבל לעבודה במפעל לייצור מרכיבים אלקטרוניים ומכשירי פיקוד ובקרה, והתקדם עד לתפקיד של מנהל מחלקה. קים התפטר מהמפעל בשנת 1969, בעקבות עול הסודיות הכרוכה בתפקידו.
הוא התקבל לעבודה חדשה במפעל ניסיוני לייצור מכשירי עזר לחירשים ואילמים, אך לאחר שהגיש בקשה לעלייה לישראל בשנת 1972, הועבר מתפקידו כמנהל מחלקה לתפקיד זוטר של מרכיב מכשירים, ולבסוף התפטר בשנת 1973.
בקשתו של קים לעלייה לישראל נדחתה על ידי שלטונות ברית המועצות, והוא היה מסורב עלייה משנת 1973. בשנת 1981 נעצר קים פרידמן באשמת קיום תפילות. הוא נשפט ונכלא למשך שנה אחת במחנה עבודה, ושוחרר ב-1982.
משנת 1983 ועד 1988 עבד קים כמהנדס אלקטרוניקה בכיר בתחום הרובוטיקה במפעל בקייב.
בשנת 1988 הוא קיבל אישור ועלה לישראל

יצחק שמיר - עליית יהדות בריה"מ

02:30

יצחק שמיר - עליית יהדות בריה"מ

יצחק שמיר - עליית למען יהדות בריה"מ Itshak Shamir in a convention for the aliyah of USSR jews

עדויות אסירי ציון– מזרח אירופה

04:44

עדויות אסירי ציון– מזרח אירופה

עדויות אסירי ציון– מזרח אירופה, כפי שהוקרנו במסגרת הטקס הממלכתי להוקרת אסירי ציון 2016

"צעקת כל כך חזק, שכל העולם שמע": נפרדים מאסירת ציון אידה נודל

03:34

"צעקת כל כך חזק, שכל העולם שמע": נפרדים מאסירת ציון אידה נודל

כאן חדשות | אידה נודל, אסירת ציון לשעבר, הלכה היום לעולמה בגיל 90. נודל, שהייתה סמל למאבק העלייה לישראל מברית המועצות בתקופת השלטון הקומוניסטי, תיווכה בין אסירי ציון אחרים לבין העולם שבחוץ. היא הפגינה נגד המשטר שמנע ממנה לעלות לישראל ונשלחה בעקבות כך ל-4 שנות גלות בסיביר. לפני 34 שנים הצליחה להגיע לישראל – והיום גם הובאה כאן למנוחות. כתבתו של אוריה אלקיים מתוך חדשות הערב 14.09.21 • כאן חדשות בטיקטוק ◄ https://www.tiktok.com/@kan_news • כאן חדשות באינסטגרם ◄ https://www.instagram.com/kan_news • כאן חדשות בפייסבוק ◄ https://www.facebook.com/kan.news • להורדת יישומון כאן ◄ https://bit.ly/2NLO30g • להרשמה לערוץ היוטיוב שלנו ◄ https://goo.gl/oVdgEa • לאתר כאן הרשמי ◄ http://www.kan.org.il/

"מבצע חתונה" (ההורים שלי וניסיון חטיפת המטוס) 2016 - קדימון (טריילר

03:11

"מבצע חתונה" (ההורים שלי וניסיון חטיפת המטוס) 2016 - קדימון (טריילר

https://www.anat-zk.com/operationwedding מבצע חתונה - תיעודי, 62 דקות, 2016 לנינגרד, 1970. קבוצת יהודים מנסים לחטוף מטוס ריק כדי לברוח לישראל ונתפסים על ידי הקג"ב. הם נשפטים בעוון בגידה במולדת ושניים מהם מקבלים גזר דין מוות. 45 שנה לאחר מכן בתם של מנהיגי הקבוצה, ענת זלמנסון-קוזניצוב, חושפת דרך מסע אישי את סיפור הוריה הנחשבים לגיבורים בארץ ובעולם המערבי, אבל ברוסיה עדיין נקראים "טרוריסטים חברות הפקה: סשה קליין הפקות, אגו מדיה לטביה בסיוע של רשות השידור, ומרכז הסרטים של לטביה

שחרור אסיר ציון - נתן שרנסקי

04:01

שחרור אסיר ציון - נתן שרנסקי

יוסף מנדלביץ - מכונת הכתיבה- פרק 16- מתוך הסדרה 50 שנים 50 פנים

04:43

יוסף מנדלביץ - מכונת הכתיבה- פרק 16- מתוך הסדרה 50 שנים 50 פנים

יוסף מנדלביץ בעיניים של אסיר ציון גם במרחק של עשרות אלפי קלומטרים, מאחרי מסך הברז, לקיים את חובתו המוסרית והלאומית לקחת חלקת בשחרור העיר. כאילו גם הוא מוסר נפשו עם חיילי צהל להביא איחוד בין מזרח למערב ירושלים. יוצר הסדרה- במאי ומפיק - משה אלפי עורכת- תמר גן-צבי צלם - משה חורי

אנטולי (נתן) אלטמן, אסיר ציון לשעבר, חבר קבוצת "מבצע חתונה" (ניסיון חטיפת מטוס ריק מבריה"מ)

01:04

אנטולי (נתן) אלטמן, אסיר ציון לשעבר, חבר קבוצת "מבצע חתונה" (ניסיון חטיפת מטוס ריק מבריה"מ)

וכך אמר אנטולי אלטמן, חבר קבוצת "מבצע חתונה" בשנת 1970 על דוכן הנאשמים במשפט הסובייטי, משפט על "בגידה במולדת", לפי הגדרת בריה"מ: "היום יום מאוד קשה אבל גם אני מאושר. בגלל שהיום אני התחלתי את הדרך הביתה. ואני בטוח, אולי יעברו שנים בכלא, אבל אני בטוח שאני אגיע הביתה ומהיום לשם (לעתיד) אני שולח "שלום לך ארץ ישראל." "מבצע חתונה" התחיל כפנטזיה: תחת מסווה של טיסה לחתונה מקומית, קבוצת יהודים סובייטים מסורבי עלייה, יקנו את כל הכרטיסים למטוס קטן בעל 12 מושבים. טייס הקבוצה ישתלט על תא הטייס וימריא מעבר לגבול הסובייטי. הם נעצרים מספר צעדים לפני עלייתם למטוס ונשפטים בעוון בגידה במולדת, במשפט ראווה. רוב חברי הקבוצה מקבלים שנים ארוכות במחנות עבודה סובייטים. שניים מהם מקבלים גזר דין מוות. אנטולי (נתן) אלטמן: 12 שנות מאסר. בעיתונות הסובייטית יש שמחה על כך שהפושעים קיבלו את עונשם, אבל בעולם המערבי רבבות אנשים דורשים "שלח את עמי!" הסובייטים מתחילים לשחרר יהודים וחברי הקבוצה נשארים לשלם את מחיר החופש עבור כולם. קטע שנשאר על רצפת העריכה מתוך ראיון לסרט "מבצע חתונה" 2016. באדיבות ענת זלמנסון קוזניצוב ורשות השידור https://www.operation-wedding-documentary.com/hebrew צילום: דניאל מילר

ראיון עם אלכס סילניצקי / The history of the struggle to leave the USSR in the 1970s for Israel

03:49

ראיון עם אלכס סילניצקי / The history of the struggle to leave the USSR in the 1970s for Israel

The history of the struggle to leave the USSR in the 1970s for Israel История борьбы Алекса Сильницкого за выезд из СССР в 1970 годы в Израиль. Интервью было записано 2016 г Министерством абсорбции и алии Израиля סיפורם של "אסירי ציון" בבריה"מ שנעצרו ועונו בשל פעילותם הציונית היה לדגל לקריאה האנושית אוניברסלית למען חרות האדם וכנגד מסך הברזל והעריצות הסובייטית, ולנס למאבק הציוני להמשיך בעליית יהודים מברה"מ והן העלייה ההמונית של תחילת שנות ה-90 סיפורם של אסירי ציון ומסורבי העליה הוא פרק חשוב מאוד בהיסטוריה של העם היהודי ויש בו מסר חינוכי מאוד לדורות הבאי

bottom of page